ארנונה - השגה וערר

מי רשאי להגיש הגשת השגה על שומת הארנונה?

 

 

בסעיף 3(א) לחוק הערר נאמר: מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך 90 ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה. מעלה עליו הכתוב, כי מה לו למי שלא חויב בארנונה להתנגד לשומה?

מהו הדין כאשר הרשות המקומית הוציאה את שומת הארנונה לשמו של שאול בן יעקב, בעוד שהאדם המחזיק בנכס נקרא יעקב בן שאול?

כאשר בצד שמו של הנישום מופיע בהודעת השומה מספר הזיהוי שלו, או מספר התאגיד, ניתן להתייחס אל השיבוש בשם כאל טעות לבלר שראוי להתעלם ממנה.

שונה המקרה כאשר השומה מוצאת אל מי שאינו אישיות משפטית כגון: "נעלי אלכסנדר", "מאפית כהן" וכיוצא באלה. במקרה כזה אין לשומת הארנונה כל נפקות משפטית כלפי המחזיק. עם זאת, אם יבחרו מר אלכסנדר או מר כהן להגיש השגה, או אז ניתן יהיה להתייחס אל שומת הארנונה כאילו הוצאה אל הנישום הנכון, ולדון לגופם של הטענות המועלות בה.

מהו הדין, כאשר מוגשת השגה על ידי מי שלא חויב בתשלום הארנונה?

בע"ש 5262/97 קלרה ברגמן נ' מנהל הארנונה בעיריית קרית ים, נפסק, הזכות להגשת השגה על ידי מי שחויב בארנונה היא זכות דיונית, ולפיכך הסכמת מנהל הארנונה בתשובתו להתייחס להשגה, הגם שלא הוגשה על ידי מי שחויב בארנונה, קושרת את ידי הרשות ומונעת ממנה מלטעון שלא הוגשה השגה.

יש ופלוני, המחזיק ומשתמש בנכס, זכאי להנחה בארנונה, אולם שומת הארנונה אינה מוצאת על שמו. לכאורה, במקרה כזה, אין פלוני זכאי לבקש את ההנחה ולהשיג על סירוב הרשות המקומית לתיתה לו, ועליו להקדים ולגרום לשינוי בשם הנישום בפנקסי העירייה.

ניתן למצוא לכלל זה יוצא מהכלל, כאשר פלוני שוכר נכס לתקופה של פחות משנה, ולפי הוראת סעיף 326 לפקודת העיריות המשכיר נותר הנישום.

האם המחזיק יאבד את זכותו להנחה שניתנה בדין ל"מחזיק" רק משום שהוא אינו הנישום?

במקרה כזה יש ליתן את ההנחה המגיעה למחזיק למרות שהוא אינו הנישום, ולמחזיק יש זכות להגיש השגה כנגד החלטה הדוחה את בקשתו ליתן לו הנחה משום שהוא הצד הנפגע מההחלטה.

בעמ"נ 147/03 מנהל הארנונה של עיריית הרצליה נ' טאי מידל איסט בע"מ, שכרה חברה בשכירות משנה חלק מנכס, ושומות הארנונה הוצאו למשכיר. לאחר סיום תקופת השכירות, הגישה החברה השגה על שומות בארנונה. מנהל הארנונה השיב, כי פניית החברה אינה יכולה להיחשב כהשגה, משום שזכות זו מוקנית לנישום שלו הוצאו שומות הארנונה.

ועדת הערר קבעה, כי משעזב השוכר הראשי את הנכס הפכה החברה לבעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס, ועל כן עליה לשאת בתשלומי הארנונה. בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון להתערב בשיקולי ועדת הערר.